חומת האדישות: הקיר ובו הכתובת אדישות שולט באולם הריק. המילה אדישות היא בחירה מודעת של האדריכלים בהסכמה עם אחת השורדות, הסנאטורית ליליאנה סגרה. התחריט המונוליטי מדגיש את אחת הסיבות העיקריות לכך שהשואה בכלל התאפשרה. הקיר הזה חוסם את הנוף, ואינו מאפשר לנו לראות מעבר לאנדרטה. החומה אינה מתייחסת לאדישות של 1943, כאשר מתחילים הגירושים, אלא לתקופה מוקדמת יותר, לשנת 1938, השנה בה חוקקו חוקי הגזע. חוקים אלה סימנו פיצול בחברה האיטלקית, והפכו את הקורבנות לבלתי נראים. עקיפתה של חומת האדישות מייצגת התגברות על הפיצול הזה מהעיר ומשאר החברה.
הרמפה
הרמפה מלווה אותנו מעבר לחומת האדישות ומובילה אותנו בשביל העולה מֵעַל הרחוב, העיר ותושביה. הרמפה מפרידה באופן ברור את שני חלקי האנדרטה, מקום הזיכרון והאירועים ההסטוריים הקשורים לעבר, והאזור המקושר יותר לחיים, להווה. בחירה אדריכלית זו מחזקת גם את ההפרדה הפיזית שמבצעת החומה. החיוניות הכפולה של האנדרטה הופכת למוחשית: מצד אחד – האור הטבעי-ההווה, החיים, המאבק באדישות, מצד שני – החושך המלווה את העבר והזיכרון.
