בהליכה לאורך הרציף, על קיר השמות אנו רואים הקרנה של 774 שמות. אלו שמות המגורשים שיצאו עם שתי הרכבות הראשונות ממילאנו, ב 6 בדצמבר 1943 וב 30 בינואר 1944, לכיוון מחנה אושוויץ. השמות המוקרנים בלבן הם אלה שעזבו אך לא שרדו את השואה, ובכתום, 27 האנשים והנשים ששרדו וחזרו. השורדת היחידה שעדיין חיה היום היא הסנאטורית לכל החיים ליליאנה סגרה.
האדריכלים בחרו בשמות אלו כסמל, המייצג את כל שאר המגורשים, כי אלו היחידים שיש עליהם מספיק מידע, שכן חסרים נתונים רבים על המגורשים האחרים. את הידע שלנו על האנשים האלה אנו חייבים לחוקרי קרן המרכז התיעוד היהודי עכשווי – CDEC.
מקום ההרהור. מקום ההרהור הוקם על ידי הארכטיקטים כמקום תפילה והתייחדות. מרחב שלא שייך לקבוצת אנשים ספציפית אלא לכולם, אוניברסלי, ולכן הוא חילוני בהגדרתו. מסלול ההליכה המעגלי המוביל את המבקר למקום זה, יוצר תחושת חוסר יציבות הגורמת לנו לחוסר רגיעה אבל לעירנות. בניגוד לקונוס המצפה המוביל אותנו מההווה לעבר, חדר זה פונה כלפי מעלה, לעבר האור המחזיר אותנו לתקווה, מה שמדגיש את האיזון בין שני מימדי האנדרטה. מקום ההרהור מייצג את המעבר בין אזור הזיכרון, זה שכבר ביקרנו בו, לזה של הספרייה, מרכז התיעוד, האודיטוריום, המסמל את העתיד. ברצפת החדר מותקן סרגל פליז מבריק המצביע למזרח, לירושלים: עיר הקודש לשלוש הדתות המונותיאיסטיות והעיר שאליה פונים יהודים שומרי מצוות שלוש פעמים ביום בתפילה ומסמל את ההזמנה להיפגש, בחיפוש אחר נקודות משותפות לדו קיום שליו.
