מנגנון הגירוש. התחנה המרכזית של מילאנו צוידה בחידושים טכנולוגיים, כמו שולחן נע ומעלית המרימה את הקרונות למעלה. לאחר הטעינה, הקרונות הונחו על השולחן הנע בזה אחר זה והובאו למעלית, ואז הועלו לקומה העליונה של התחנה, לאזור תמרון בין מסילות 18 ו-19, שם התחברו עם הקטר. גירוש אזרחי איטליה החל בדצמבר 1943 והסתיים בינואר 1945. לאורך תקופה של שנתיים הוא בוצע במקביל לפעילות המסחרית קבועה של העמסת ופריקת סחורות אשר המשיכה להתקיים בסדירות. מכאן ניתן להבין שתהליך הגירוש בוצע בעזרתם ובשיתוף פעולתם של עובדי התחנה עם הגסטפו.
השלטים. על הרציף ישנם 20 לוחות, שכל אחד מהם מנציח שיירה שיצאה מהתחנה המרכזית של מילאנו. מתוך 20 הרכבות הללו, 12 רכבות נשאו מגורשים יהודים בלבד, 5 רכבות נשאו אסירים פוליטיים בלבד, ו3 רכבות נשאו מגורשים משני הסוגים. הלוחות מסודרים בשלושה מפלסים כדי להדגיש את ההפרדה בין השיירות השונות. בכל שלט מונצח תאריך יציאת השיירה מתחנת הרכבת ויעדה הראשוני. הקורבנות שנשלחו מכאן היו אסירים יהודים, ואסירים פוליטיים. המגורשים הפוליטיים היו ברובם חיילים וקצינים איטלקיים שסירבו להילחם למען הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית.
רוב הלוחות מציגים יעד איטלקי כתחנת ההגעה שלהם, ומזכירים לנו את קיומם של מחנות מיון ומחנות ריכוז אפילו בשטח איטליה. היעדים האיטלקיים של השיירות שיצאו מהתחנה המרכזית היו ורונה, בולצאנו ופוסולי (ניצול השואה המפורסם פרימו לוי יצא מהאחרון). בוורונה ובבולצאנו היו מחנות מעבר קטנים ובמקביל התקיים משם קשר מהיר עם אירופה דרך מעבר ברנר, בעוד שבמחנה פוסולי היו ממתינים המגורשים מספר ימים לפני יציאתם למחנות הסופיים.
