היכן אנחנו. אנדרטת השואה ממוקמת מתחת לתחנה המרכזית במילאנו, ושימשה במקור לפעילות מסחרי השטח, הנמצא במפלס הרחוב, שימש בתחילה להעמסה ופריקה של סחורות ודואר, בניהול משרד הדואר המלכותי. שתי הקומות, זו ששימשה להסעת הנוסעים וזו שמתחתיה ששימשה להובלת סחורות, אוחדו בפרויקט אחד שיצר האדריכל האיטלקי. Ulisse Stacchini.
בשנת 1912 זכה האדריכל בתחרות שאירגנה הנהלת הרכבת האיטלקית כחלק מפרויקט התחנה, הבנויה במכוון
בשתי קומות נפרדות. בניה זו איפשרה ניהול מקביל, אך מופרד ועצמאי של פעילויות הובלת הנוסעים בקומה העליונה וטיפול בסחורות בקומה אשר מוקמה במפלס הרחוב. הבְּנִיָה החלה ב-1926 והסתיימה אחרי חמש שנים. בגאווה רבה נחנכה התחנה המרכזית החדשה של מילאנו ב-1931, יחד עם הקומה התחתונה שמעולם לא הוסתרה בכוונה, אך לא היתה מוכרת לציבור הרחב. בין סוף 1943 לתחילת 1945 נכבש החלק התחתון של התחנה על ידי הכובשים הנאצים ובעלי בריתם הפאשיסטים, והפך לאחד מנקודות השילוח באירופה שממנו החל תהליך ההשמדה של כשבעת אלפי מגורשים.
בעקבות מסע העיתונות האנטי-יהודי האגרסיבי בין 1937 ל-1938, המשטרה הפאשיסטית החלה לחפש ולזהות יהודים כדי לגרשם. המיפקד היה אחד הכלים העיקריים לאפלייה של המשטר. זיהוי חובה איפשר שחזור ומיפוי של אילנות יוחסין יהודיים. ב-22 באוגוסט 1938 החל המיפקד הכללי של היהודים ונמשך כל החודש שאחריו. בסתיו של אותה שנה, 1938, נחקקו חוקי הגזע הראשונים, חתומים על ידי מוסוליני והמלך ויטוריו עמנואלה השלישי, שאושרו פה אחד על ידי הפרלמנט, וסימנו את המעבר מאפליה חברתית לאפליה משפטית של יהודי איטליה. בתוך חודשים ספורים ראו עצמם יהודי איטליה מודרים מבתי ספר ציבוריים, מעבודה ציבורית, מהצבא, מפעילויות תרבות ועוד. בעקבות קונגרס ורונה, שנערך ב-14 בנובמבר 1943, הפכו היהודים שחיו באזורים הכבושים לאויבי המדינה, ודינם היה להיתפס (כולל מעצר, כליאה, החרמת נכסים) ולהישלח להשמדה. המשטרה הפאשיסטית נעזרה ברשימות של כל היהודים שהושגו מהרשויות האיטלקיות.
תהליך מעצר היהודים בשטחים הכבושים התפתח במהירות. כך החל גירוש היהודים מאיטליה.
הפרויקט: הרעיון של יצירת אנדרטה, ולא מוזיאון, נובע מהצורך לפרש את מקום הגירוש כבעל חשיבות היסטורית.
האנדרטה היא מבנה המספר את ההיסטוריה של הגירוש ממילאנו.
זהו מקום גירוש אותנטי ממלחמת העולם השנייה, היחיד שנותר שלם באירופה. הסטודיו לאדריכלות שיצר את פרויקט האנדרטה, ניסה להחזיר למקום את המראה המקורי שלו. הפרויקט אינו פולשני: המתקנים אינם פוגעים במבנה המקורי, אלא יוצרים דיאלוג רציף עם החללים בהם הם מוצבים. מיצגי האמנות מדברים בשפת המקום, ומפרשים אותו, ובכך מאפשרים לנו לעבור מגודל האירוע לנקודת מבט אישית. גם החומרים המשמשים כאן מעגנים אותנו למקום: הברזל, הבטון והאבנים. לעומת זאת, זכוכית דלתות הכניסה היא היוצאת מכלל זה. יש לה תפקיד סמלי של פתיחות והתחברות עם העיר ועם העולם. הזכוכית מזמינה אנשים להתבונן בחלקים הכואבים ביותר בעבר שלנו. הספרייה, במסגרת עצומה של ברזל וזכוכית, ממקומת באמצע האנדרטה. בצידה האחד, נמצא העבר והזיכרון עם כל המטען הרגשי שלו, ומצידה השני, ההווה, החיים המודרניים, הלימוד והפצת הזיכרון. איננו יכולים להרהר בהווה מבלי להיות מודעים לעבר.
