המִצפֵּה. המתקן הראשון שמקבל את פנינו לאחר הרמפה הוא מצפה בצורת חרוט. המצפה מעביר אותנו מהאור אל החושך, מההווה אל העבר, אל הרציף. עם הקירות המתכווצים היוצרים תחושת בדידות ומועקה. תחושה זו מזכירה את הלחץ הפסיכולוגי שחוו הקורבנות במהלך המעבר הטראומטי מאולם הכניסה למסילת הרכבת. העדשה אינה מאפשרת ראייה ברורה: התמונות מטושטשות, המצב משדר תחושת בלבול ואי נוחות : החרוט לוקח אותך אל מקום ריק; פצע במֶרחָב, שבסופו רואים רק את מסילת הרכבת ששימשה לגירושים
חדרי העֵדוּת. מעבר למצפה, מימיננו אנו מוצאים את חדרי העֵדוּת: 6 מבנים כהים ומעוקבים, שיש בהם “חתכים”, פתחים המאפשרים לנו ליצור חיבור בין עדויות וראיונות ומבנה התחנה, תוך הדגשת הדינמיקה בין מילים לאובייקטים, בין זיכרון למקום. חדרי הפלדה האלה מעוצבים וממוקמים בצורה שונה, ומעניקים חיים לסיפורים דומים אך לעולם לא זהים, ממש כמו קורבנות הגירוש. הסיפורים מוצגים בפורמט וידאו עם כתוביות באנגלית.
